אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.
מה זה אומר 'זיכרון השואה'? מהו זיכרון? האם זיכרון וזכר זה אותו הדבר, וכיצד הדברים נוגעים זה בזה כאשר מדובר בהשלכות החינוכיות, הפוליטיות, האידיאליות, המעצבות של מדינת ישראל, החברה הישראלית, והעתיד שאנו מעצבים בכל מעשה ומעשה.
תומר ועמרי יוצאים למסע לא פשוט אל אחד הנושאים הרגישים בלב החברה הישראלית, ושואלים – מה הקשר בין "כל דור ודור עומדים לכלותנו" ובין "לעולם לא עוד"? כיצד זיכרון השואה מעצב את ישראל? ואולי לא רק את ישראל, אלא גם את העולם? כיצד אנו פועלים עם זה בישראל ומחוצה לה, כלפי פנים וכלפי חוץ? ומה לגבי ניצולי השואה, מה ישראל של ימינו עושה עמם? בנוגע להם?
עם קיקרו ובעזרת הרטוריקן תומס וילסון נקרא על הזיכרון עם סימונידיס מקליאו וקיקרו, פרויד יוביל אותנו בנבכי הזיכרון והטראומה, עם הפסיכואנליטיקאים פיליפ לה-סניה, מישל מונטרלה ואריק לוראן נעמיק בנושא של טראומה בתרבות, ואי-אפשר לדבר על נושא זה ללא פניה אל 'יד ושם', נשתמש גם בסארטר, קירקגור והאקזיסטנציאליסטים, וכמובן שנהדהד מעט מקולו של ק. צטניק.
קריאה נוספת:
"ק. צטניק – השיבה מהפלנטה האחרת", כאן דוקו.
"פורס מז'ור" מאת רובן אוסטלונד
סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, הוצאת כרמל.
Zisser, Shirley. Writing, Speech and Flesh in Lacanian Psychoanalysis. (2002) Routledge.
Montrelay, M. L’Ombre et le nom. (1977) Editions de Minuit
Wilson, Thomas. The Art of Rhetorique.
פטריסיה בוסקין-כרוז, "אופניות חדשות של פריצה טראומטית: מהעולם – לשאריות"
אריק לוראן, "ההופכי של הטראומה"
פרק מיוחד: זכרון בסלון – האם השואה מנוצלת לצרכים פוליטיים?
