לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב.
עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם… יש בכלל דרך החוצה?
הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?
למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?
הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?
כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה.
כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה.
עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק?
עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!"
בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על הגדר. ועוד איזו גדר! ה-גדר ששם האדם הראשון שהבין שיש כזה דבר "שלי", הגדר שהתחילה את הכול! אז מהרגע שהעוני בא לעולם – מה קרה לו?
אם עוני היה סרט מד"ב… איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי.
גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו?
אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד – רדיפות. האומנם?
יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי… מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את זה? לומדים מזה? ומה לומדים מזה בכלל…?
מצטרף אלינו הפעם פרופ' מאיר עמור, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה מאוניברסיטת קונקורדיה שחקר במשך עשרות שנים סוגיות הנסובות סביב אלימות אתנוצנטרית בארץ ובעולם. המסע שלנו יתחיל במושבה כנרת ויסתיים בחממות ההייטק בתל אביב, בדרך נתחקה אחר שלל הגלגולים שעברו מנהלי המעברה לאורך השנים ואולי נקבל מושג ראשוני – כיצד נוצרה החתונה הקתולית בין הליכוד ומזרחי הפריפריה?
מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים לזהות. אם לא יכולנו לזהות, לא היינו יכולים להבחין שמדובר בזר. אז בין אם הזר הוא זה שנשאר בשכונה שלנו, במדינה שלנו, במרתפי השבי בעזה.
עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.
מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים".
העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה… או אולי כן?
החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן?
אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד.
ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו.
הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום…?
עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו.
כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים? עמרי ותומר לא נבהלים מהפידבקים הבוקעים מהרמקולים, חובשים קסדה, עוטים מצופים וקופצים ראש אל תוך מעגל הפוגו.
בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.
אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. והזכרונות מעצבים, והזכרונות מעצבנים והזכרונות מאבנים. וכולנו שואפים להיחלץ ממשא הזיכרונות הזה, מהירושה המשפחתית שהיא נקודת המוצא והכלוב בו זמנית.
המסע בנפתולי מבוך המשפחה, מוביל את מקרל אל שאלת השחרור: האם אפשר, האם ראוי, ומה זה בכלל אומר – להשתחרר.
ונניח, רק נניח, שכולנו באמת משפחה אחת גדולה. אם נתבונן במציאות כפי שהיא היום, נהיה חייבים לשאול: האם המשפחה הזו מתפקדת?
עמרי ותומר ממשיכים לרדת אל מצולות מי הבראשית של האדם ומנסים להבין – מה קרה למשפחה?
אז היא קראה לכווולללל המשפחה לבוא לאכול. אבל רגע לפני שמתחילים לזלול, שווה לשאול – מהי המשפחה הזו ומה קרה לה?
הפרק האחרון בסדרת הפרקים על החינוך מתמקד כולו במאמר אחד, ניסוי שערך הפסיכואנליטיקאי ביון, ומה ניתן ללמוד ממנו על הדבר הזה שנקרא חינוך.
תומר ועמרי שואלים מה קרה לחינוך, וממשיכים במסע עומק אחר כיצד האלימות המוסדית (והמשילותית) הפכה להיות הכלל הרווח במערכת החינוך: אלימות כנגד דיכוי היצר לחיים.
אחדות וקידוש המוות, זוהי אג'נדה חדשה של משרד החינוך בחסות שרה אשר שמה לא יוזכר כאן, מטעמי הגנה על הציבור. זה חינוך? ניסינו לחשוב על בדיחה מחוכמת, אבל לא הצלחנו אפילו למצוא.
תומר ועמרי ממשיכים במסע אחר החינוך, בעוד נראה שאף אחד אינו במסע לשחרר את החטופים. אבל קובבות? יש בשפע.
לפני יומיים, משרד החינוך פרסם את התכנים לשיח בכיתות והעלים את נושא החטופים. שנה למלחמה, ועדיף שלא נדבר על החטופים. שנה למלחמה, והחינוך מעדיף להתעלם מהסיבה שאנחנו בכלל במלחמה. שנה למלחמה, ומדינת ישראל מעדיפה להעלים אנשים מאשר להתמקד בחינוך. מה קרה לחינוך?
חידת הספינקס פתחה עבורנו את הדלת אל ממד אחר של סקרנות, הסקרנות כפי שהיא לגבי החיים. זאת אומרת, הסקרנות ככל והיא קשורה בקיום.
נדרש פה לקבל החלטות קשות… האם להבין את המציאות ומורכבותה כדי ליצור את הנרטיב שמספר את חיינו בעת הזו? או אולי לפרק את המציאות לגורמים, ולשחק בגורמים אלו כדי למצוא פתרון יצירתי? האם ההשלכות לכל מעשה – כמו עסקה על החטופים – ידועות מראש? או שאולי… מדומיינות? מה הדרך הנכונה לפעול בה?
ומה אם אנחנו בכלל טועים בגישה… וזו לא שאלה של "קריאת המציאות", אלא שאלה אחרת לחלוטין… משהו שקשור בגישה שלנו, ב"איך" שאנחנו ניגשים לדברים. אולי צריך לגשת אל החיים כמו אל פאזל…?
רגל אחת בתוך מלחמה, רגל שנייה במלחמת אחים, אך מקרל מסרבים להשתכשך במי-הביצה הרדודה ואנו מתעקשים להישיר מבט אל המדינה ולשאול – מה אנחנו עושים לעצמנו.
במסדרונות האפלים של החיים, במקום אליו אור השמש לא מגיע, היכן שזעקותינו לא נשמעות – שם רובץ החוסר-אונים. הוא מתכרבל לכדור ומאיים בכליה, לוחש לנו מילות אימה: רק האמינו בצדקת הדרך ויהיה בסדר.
תומר ועמרי מסרבים לשתוק תחת ציווי הדממה, ומזמינים את חוסר האונים לשיחת-עומק. לשם כך, אנו נדרשים בסיועם של מומחים אמיצים, שהעזו לתהות על קנקנו של חוסר האונים.
המסע אל לב הפרנויה הישראלית מוביל אותנו מחיקו של המבט אל חיק השפה, דרך הכלכלה העולמית. יכול להיות שהחברה המודרנית יותר פרנואידית מאי-פעם? ואם כן, איך באה לידי ביטוי הפרנויה הזו? וכיצד כל זה קשור לשפה והאופן בו היא עובדת? ובמיוחד כאן, בישראל של ימינו?
הם שם, מאחורי כל פינה, מסתתרים מאחורי העצים, רודפים בצללים, מתכננים במחשכים, עם תוכניות חרש ומזימות טרף – הפרנויות.
ב-1849, פרסם דייויד ת'ורו, המשורר והמחבר האמריקאי הידוע, את חיבורו המפורסם "אי ציות אזרחי". הוא לא רק כתב דברים, הוא גם פעל, באופן נחוש ועצמאי. מה הקשר בין ת'ורו ובין הכיבוש? תומר ועמרי יוצאים לפצח תעלומות בנושא הסרבנות, ולא חוששים לנעוץ שיניהם במעמקי הסרבנות האזרחית.
עם הדיון בבג"ץ על גיוס חרדים ומימון ישיבות, תומר ועמרי תוהים על האופי המיליטנטי של החברה הישראלית, ומדשדשים עמוק בבוץ בטירונות הקרבית של הפוליטיקה הישראלית. זה מסע כומתה מפרח, ועל האלונקה יושבים 120 עצלים שמשחקים בחייהם של 120 חטופים שעדיין לא ידוע גורלם, ובעוד צועקים ברחובות וצוחקים במליאה, מקרל שואל: מה קרה לסרבנות?
היו היה שני עצים בגן העדן, ואנחנו כל הזמן עסוקים רק באחד מהם – עץ הדעת. אבל היה עוד עץ, שמו – עץ החיים. מה קרה לעץ הזה? מה קרה לחיים? ואולי חשוב יותר– מה קרה לקדושת החיים?
המסע שלנו אל בטן החילוניות מגיע אל סיומו עם שאלה הנראית כבלתי-אפשרית: האם יש פרקטיקה חילונית?
אחרי המסע שלנו בעקבות התפתחות המונח חילוני, מעמדה הממוקמת אל מול הדת, כעת אנו צוללים אל השאלה – מהי חילוניות? מהם שורשיה ההיסטוריים? לשם כך, תומר ועמרי צוללים אל העבר היהודי ובארץ ישראל, וחוזרים עם ראש מסובב.
יש לנו מספיק סיבות לריב, אבל האם הדת היא סלע המחלוקת המרכזי בחברה הישראלית?
המסע שלנו אל לב הדמוקרטיה הוביל אותנו, באופן בלתי נמנע, אל האדם הפרטי והאפקט של האינדיבידואל על הקבוצה. אבל מה זה בכלל אינדיבידואל? האם מדובר במושג זהה לסובייקט? אנחנו כולנו רוצים להיות אינדיבידואליים – אבל למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים מה זה אומר?
בחלק הקודם, חקרנו מה קורה כשהדמוקרטיה היא רק מנגנון ללא מהות. אך מהי המהות הזו? ככל שאנו הולכים ומתרחקים מהרעיון הדמוקרטי בדיון שלנו אנו מוצאים עצמנו תוהים על תכלית הדמוקרטיה והמעשה האינדיבידואלי. מה קרה לדמוקרטיה? ככל ודמוקרטיה אינה רק מנגנון?
קל לשפוט את הרוע כאשר הוא רחוק מאיתנו. אבל מה קורה כאשר הרוע טמון בכל אחד ואחת, ומהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מהיות אדם? שאלת היסוד הזו תלווה אותנו במסע אל שאלת הדמוקרטיה. אם העד הראשון הוא להבין מהי דמוקרטיה ומה קורה במדינה דמוקרטית, נהיה חייבים לתהות האם האדם הוא כלל יצור דמוקרטי.
אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.
בשנת 2001, זכה הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'אק דרידה בפרס על שם תיאודור אדורנו ובנאומו, התייחס למושג "החיה", כפי שאדורנו הבין אותנו. דרך צוהר זה, תומר ועמרי צוללים אל עומק השאלה 'מה קרה לפשיזם?'.
'חת-שתיים! 'חת-שתיים! צועדים בקצב הדוק, עם שלם כיחידה אחת אל עבר עתיד האומה הנצחית! האם הפשיזם כבר כאן?
הכירו את האדון החדש – הקפיטליזם. כיצד אדון זה מטפל בבעיית חופשי הביטוי? ומהו מקומה של הצעקה במשטר הקפיטליסטי? אנו יוצאים אל מסע במורד הגרון, לבחון היכן ממוקם חופש הביטוי בימים אלו. נוע תנוע, ואנו נעים!
חופש הביטוי, איזו חגיגה שלא נגמרת. זה מוצר שכולנו רוצים, אבל רובנו לא בטוחים מה הוא כולל. כמו הרבה מוצרים מיובאים, הוראות ההפעלה הגיעו לא מתורגמות (או בעברית-סינית קלוקלת שאנחנו עדיין מנסים לפענח).
בעקבות אירועי הימים האחרונים, החלטנו שאי-אפשר להמשיך במסלול הדרך, אלא יש צורך להגיב למתרחש עכשיו. כאן ועכשיו. ברגע זה.
ומה אם אנחנו בעצם בכלל לא רציונליים? כמעט כל תורה פוליטית מתבססת על ההנחה שבני אדם הם יצור רציונלי. אבל הפוליטיקה (שלא נדבר על הפוליטיקאים) של ימינו, בהחלט מציבים את ההנחה הזו בסימן שאלה גדול.
על פניו, כולנו מקדשים את החירות ומאמינים ש"נולדנו לחופש". מנקודת מבט היסטורית, אמנם, נראה שרוב בני האדם לאורך הדורות לא טעמו את טעמה של החירות יום אחד בחייהם.
המהפכה הצרפתית הציבה בלב הרעיון הדמוקרטי המודרני שקם בעקבותיו שלושה מושגים: שוויון, חירות ואחווה. בפרק זה, תומר ועמרי מתחילים לצלול אל תוך שלושת המושגים הללו, והקשרם בחברה הישראלית בת ימינו. אבל… כראוי לתהליך חקירה – אנו עושים זאת בסדר הפוך!
משהו השתנה בנוגע לשימוש בכוח, ליחסי הכוח ולמשמעות והתפקיד של כוח בחברה של ימינו. נראה שככל ויש לנו יותר כוח, כך אנו מרגישים יותר מוגבלים… מה קורה פה?
משהו קרה לשמאל בישראל, אך לא רק בישראל – גם בעולם המערבי. כיצד ערכי השמאל המקוריים הלכו לאיבוד, לאורך הדורות, ואנו מוצאים עצמנו נקלעים בין
