מה קרה להלומי הקרב? הבחירה להרפות – ומחירה

-אתה יודע איפה אתה?

שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז – בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת.

עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם… יש בכלל דרך החוצה?

אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה…

-אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה?

יאללה, מה אני נראה לך… לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן?

כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו.

כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר.

–אתה מרגיש שאתה עדיין שם?

אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות)

חזרתי מאיפה? אל מי?

איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות – רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה.

ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף.

ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

קריאה נוספת: