"אה, זהו ודאי שימוש לא רגיל למילה בטוחים שלא הייתי ער לו עד היום"
כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם המשפט הזה היום, או שאולי לא? מה תגידו? אההה, הכול תלוי מי מספר את הסיפור אתם אומרים. ומי מספר את הסיפור שלנו? של ישראל, של איראן, של מלחמות, ניצחונות ומפלות? והנה שאלה באמת בלתי נסבלת – למה כל כך איכפת לנו מהסיפורים האלה?
עמרי ותומר לוקחים איתם מגבת (בלי פאניקה, כמובן) ונופלים לכיוון ספינת החלל הראשונה שנקרית בדרכם, כדי להמשיך ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם המלחמה. והפעם, נראה כיצד אנחנו הולכים שבי אחר המסמנים.
כדי להתחיל בגדול, הם ניגשו קודם כל אל המחשב הגדול ביותר שנבנה אי-פעם (האמנם?), הרי הוא "מחשבה עמוקה" (הרהור עמוק?) וניסו להבין מה יש לדגלאס אדמס לספר לנו על הצורך הבלתי ניתן לשובע שלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו, ועוד להאמין שהתשובות יספקו אותנו.
מגלקסיות מפותחות הרחק אי שם, קפצו היישר אל עידן הברונזה, כאן על הכדור הבלתי מזיק ברובו שלנו. שם הם פגשו את שמואל הנביא ששיתף אותם בתסכולים שלו, בדרישה התמוהה של העם למלך וגם בהבנה שלו ושל הבחור שם למעלה, שמדובר בלופ שחוזר שוב ושוב, ולא בטוח שיש לו תרופה.
בדרך יקפצו כל מיני אורחים משונים כמו הבאבא ביבי, החלילן והמלין (הילכו שניהם יחדיו?) ושאר אושפיזין בין גלקטיים.
כמה סיפורים, כמה בדיות, כמה מילים שנשמעות כה נעים לאוזן ומושכות אותנו ללכת שבי אחריהן. האם נדע לספר סיפור אחר? עד שתהיה לנו תשובה, שימו פליי, תנו לייק ושיתוף וטוסו יחד איתנו
דאגלס אדמס, מדריך הטרמפיסט בגלקסיה, הוצאת כתר
שמואל א' פרק ח'
