"צרות מכניסות אותך למיטה עם בני־זוג מוזרים"
כך אומר לנו וויליאם שייקספיר במחזה… אהמ, רגע! אני מבקש לעצור רק לרגע אחד! סליחה, כן? סליחה!
ערב טוב לכולם. לפני שנתחיל, הודעה קצרה ממחלקת ההטרדות המיניות של מקרל: נכון למועד ההקלטה, אף דגיג לא הוחפץ, הושתק, הודר, הודבק בתווית או הופשט באמצעות בינה מלאכותית [מחוץ לכותלי ביתנו לפחות…]. אנחנו מקווים שההצהרה הזו נכונה גם עבורכם.
עמרי ותומר יוצאים הפעם למסע בעקבות אחד המחזות המוזרים ביותר של הפוליטיקה המודרנית. איך הגענו למצב שבו רבנים, פמיניסטיות, אקטיביסטים, שמרנים, ליברלים, חברי כנסת, עיתונאים וטוקבקיסטים זועמים משתמשים כולם באותה שפה?
הכול מתחיל משני אירועים שנראים כאילו נשלפו באקראי מתוך מחולל שערוריות דיגיטלי: נאור נרקיס חושף שיער של ח"כיות ובינתיים בתל אביב מחלקים איברים מפוקפקים עם פני ראש הממשלה [בילביל נתניהו?!]. ועוד ועוד חוזר הניגון – החפצה. פגיעה. אלימות.
כדי להעמיק חקר, הזמנו לסיבוב קצר [בליווי נוכחות מגנה כמובן] את מישל פוקו. איתו גילינו שהבעיה האמיתית עם המין היום היא לא השתקה, אלא דווקא הדיבור. המין מדור אצל הכומר, אצל הפסיכולוג, אצל המחוקק, אצל המורה, אצל המומחה, אצל המשפיען וכן, גם אצל מגישי הפודקאסט [לא אנחנו, חלילה – אחרים, אחרים!] ואם פוקו צודק, אולי השאלה היא לא מי מדכא את המיניות, אלא למה כולם כל כך עסוקים בלנהל אותה.
כשכבר התחלנו להרגיש שהבנו את העיקרון, קפצה עלינו מהסמטה וונדי בראון ואילצה אותנו לשאול שאלה קשה נוספת – גם אם הפחד שלנו משותף, למה הפתרון שלנו הוא תמיד רגולציה? האם אנחנו עדיין מדברים על חופש, או שאולי עברנו לדבר בעיקר על פצעים? ומה קורה לפוליטיקה כאשר כולם מתחרים על הזכות להיות הקורבן התורן? [הגשנו טופס מסודר להגשת מועמדות?]
אז מה קושר יחד רבנים ופמיניסטיות, אקטיביסטים וליברלים, שומרי מסורת ומבקריה? האם מדובר בברית מקרית, או אולי בפחד משותף? והאם ייתכן שבניסיון להגן על עצמנו מפני כל פגיעה, אנחנו בונים לעצמנו מיטה צפופה מאוד עם שותפים שמעולם לא תכננו להתעורר לצדם?
אז יאללה, לפני שמישהו יגיש תלונה על הטרדה אקזיסטנציאלית, תעשו לייק ושיתוף, שבו בנחת, ובואו לגלות איתנו מי עוד התחבא מתחת לשמיכה.
