העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן?

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן?

אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד.

ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו.

הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום...?

עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו.

כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים? עמרי ותומר לא נבהלים מהפידבקים הבוקעים מהרמקולים, חובשים קסדה, עוטים מצופים וקופצים ראש אל תוך מעגל הפוגו.

בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.

שאלתם את עצמכם פעם – מה זה אומר להשתחרר מהמשפחה?

אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. והזכרונות מעצבים, והזכרונות מעצבנים והזכרונות מאבנים. וכולנו שואפים להיחלץ ממשא הזיכרונות הזה, מהירושה המשפחתית שהיא נקודת המוצא והכלוב בו זמנית.