עמרי ותומר ממשיכים את השיח על המלחמה ומבינים שגם במציאות החיים הקונקרטית שלנו, יש כינורות כאלו כל הזמן. החיים מלאים בריתמיקה, מסרים מוכתבים לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן בו הם מחולקים, בקצב, בהפסקות הקטנות.

עמרי ותומר חוקרים הפעם ממה עשויה אותה ציפור שיר פלאית ומסתורית ששמה "נאמנות". מהי בעצם וממה היא עשויה? כמובן שזוהי לא אותה נאמנות שאנו מייחסים לכלב, שנשאר עם אדונו גם לאחר שהוא בועט בו ומרעיב אותו. הו, לא... לא ייתכן שזה מה שנדרש...

כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם המשפט הזה היום, או שאולי לא? מה תגידו? אההה, הכול תלוי מי מספר את הסיפור אתם אומרים. ומי מספר את הסיפור שלנו? של ישראל, של איראן, של מלחמות, ניצחונות ומפלות? והנה שאלה באמת בלתי נסבלת – למה כל כך איכפת לנו מהסיפורים האלה?

עמרי ותומר ממשיכים במסע אל תמצית תפיסת הניצחון הישראלית. כי לפני שבועיים כתשנו את היכולות של איראן, בשבוע שעבר דרסנו והחל מהשבוע אנחנו מרדדים. מה יש בנו ובאופן בו אנחנו מבינים מלחמות שמאפשר לאחת מהמדינות העתיקות בעולם להפוך מתבלין לבצק בשבועיים בלבד?

עמרי ותומר קוטעים לרגע את הדיון על בריאות הנפש (ואולי, רק מרחיבים אותו) ובוחרים לחקור לרגע את הפינות האפלות של המקלט, הרחק מהבכחנליה המתרגשת ורוחשת סביב הארי השואג. מה יש במלחמה שמעורר כזו חדווה? והאם הארי הזה עוד עתיד ליסוב ולישוך אותנו במקום בו השמש לא זורחת?

ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?

בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און, מייסדת שותפה ומנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל, לשוחח על האפשרות לגשת למשבר נפשי לא רק דרך הפרטני, אלא גם דרך הסביבתי.

האם בריאות הנפש היא פונקציה של סדר ציבורי? האם היא שאלה של אחריות? אשמה? בפרק הזה של מקרל, תומר ועמרי מנסים להפריע לדעות הקדומות שלנו, ההנחות היסודיות שלנו, סביב השאלה – מה זה בריאות הנפש ומה קרה לה.

אבל מה קורה כשאין את הבית לחזור אליו? יש משהו בחוויית ההתמודדות הנפשית שייתכן מאוד שזורק אותנו הרחק מהבית. איך זה משפיע על החיים עצמם?

אין אפילו היבט אחד בעולם בריאות הנפש שלא השתנה לחלוטין בשנים האחרונות בלבד. מהמטופל, למטפל ועד למערכת כולה – בלי ששמנו לב, העולם כולו מלופף אחרת סביב שאלת הנורמלי.