עם הדיון בבג"ץ על גיוס חרדים ומימון ישיבות, תומר ועמרי תוהים על האופי המיליטנטי של החברה הישראלית, ומדשדשים עמוק בבוץ בטירונות הקרבית של הפוליטיקה הישראלית. זה מסע כומתה מפרח, ועל האלונקה יושבים 120 עצלים שמשחקים בחייהם של 120 חטופים שעדיין לא ידוע גורלם, ובעוד צועקים ברחובות וצוחקים במליאה, מקרל שואל: מה קרה לסרבנות?
היו היה שני עצים בגן העדן, ואנחנו כל הזמן עסוקים רק באחד מהם – עץ הדעת. אבל היה עוד עץ, שמו – עץ החיים. מה קרה לעץ הזה? מה קרה לחיים? ואולי חשוב יותר– מה קרה לקדושת החיים?
המסע שלנו אל בטן החילוניות מגיע אל סיומו עם שאלה הנראית כבלתי-אפשרית: האם יש פרקטיקה חילונית?
אחרי המסע שלנו בעקבות התפתחות המונח חילוני, מעמדה הממוקמת אל מול הדת, כעת אנו צוללים אל השאלה – מהי חילוניות? מהם שורשיה ההיסטוריים? לשם כך, תומר ועמרי צוללים אל העבר היהודי ובארץ ישראל, וחוזרים עם ראש מסובב.
בחלק הקודם, חקרנו מה קורה כשהדמוקרטיה היא רק מנגנון ללא מהות. אך מהי המהות הזו? ככל שאנו הולכים ומתרחקים מהרעיון הדמוקרטי בדיון שלנו אנו מוצאים עצמנו תוהים על תכלית הדמוקרטיה והמעשה האינדיבידואלי. מה קרה לדמוקרטיה? ככל ודמוקרטיה אינה רק מנגנון?
קל לשפוט את הרוע כאשר הוא רחוק מאיתנו. אבל מה קורה כאשר הרוע טמון בכל אחד ואחת, ומהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מהיות אדם? שאלת היסוד הזו תלווה אותנו במסע אל שאלת הדמוקרטיה. אם העד הראשון הוא להבין מהי דמוקרטיה ומה קורה במדינה דמוקרטית, נהיה חייבים לתהות האם האדם הוא כלל יצור דמוקרטי.
אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.
בשנת 2001, זכה הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'אק דרידה בפרס על שם תיאודור אדורנו ובנאומו, התייחס למושג "החיה", כפי שאדורנו הבין אותנו. דרך צוהר זה, תומר ועמרי צוללים אל עומק השאלה 'מה קרה לפשיזם?'.
'חת-שתיים! 'חת-שתיים! צועדים בקצב הדוק, עם שלם כיחידה אחת אל עבר עתיד האומה הנצחית! האם הפשיזם כבר כאן?
