לפני יומיים, משרד החינוך פרסם את התכנים לשיח בכיתות והעלים את נושא החטופים. שנה למלחמה, ועדיף שלא נדבר על החטופים. שנה למלחמה, והחינוך מעדיף להתעלם מהסיבה שאנחנו בכלל במלחמה. שנה למלחמה, ומדינת ישראל מעדיפה להעלים אנשים מאשר להתמקד בחינוך. מה קרה לחינוך?
חידת הספינקס פתחה עבורנו את הדלת אל ממד אחר של סקרנות, הסקרנות כפי שהיא לגבי החיים. זאת אומרת, הסקרנות ככל והיא קשורה בקיום.
נדרש פה לקבל החלטות קשות... האם להבין את המציאות ומורכבותה כדי ליצור את הנרטיב שמספר את חיינו בעת הזו? או אולי לפרק את המציאות לגורמים, ולשחק בגורמים אלו כדי למצוא פתרון יצירתי? האם ההשלכות לכל מעשה – כמו עסקה על החטופים - ידועות מראש? או שאולי... מדומיינות? מה הדרך הנכונה לפעול בה?
בחלק הקודם, חקרנו מה קורה כשהדמוקרטיה היא רק מנגנון ללא מהות. אך מהי המהות הזו? ככל שאנו הולכים ומתרחקים מהרעיון הדמוקרטי בדיון שלנו אנו מוצאים עצמנו תוהים על תכלית הדמוקרטיה והמעשה האינדיבידואלי. מה קרה לדמוקרטיה? ככל ודמוקרטיה אינה רק מנגנון?
קל לשפוט את הרוע כאשר הוא רחוק מאיתנו. אבל מה קורה כאשר הרוע טמון בכל אחד ואחת, ומהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מהיות אדם? שאלת היסוד הזו תלווה אותנו במסע אל שאלת הדמוקרטיה. אם העד הראשון הוא להבין מהי דמוקרטיה ומה קורה במדינה דמוקרטית, נהיה חייבים לתהות האם האדם הוא כלל יצור דמוקרטי.
אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.
בשנת 2001, זכה הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'אק דרידה בפרס על שם תיאודור אדורנו ובנאומו, התייחס למושג "החיה", כפי שאדורנו הבין אותנו. דרך צוהר זה, תומר ועמרי צוללים אל עומק השאלה 'מה קרה לפשיזם?'.
'חת-שתיים! 'חת-שתיים! צועדים בקצב הדוק, עם שלם כיחידה אחת אל עבר עתיד האומה הנצחית! האם הפשיזם כבר כאן?
הכירו את האדון החדש – הקפיטליזם. כיצד אדון זה מטפל בבעיית חופשי הביטוי? ומהו מקומה של הצעקה במשטר הקפיטליסטי? אנו יוצאים אל מסע במורד הגרון, לבחון היכן ממוקם חופש הביטוי בימים אלו. נוע תנוע, ואנו נעים!
