ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו! קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה.

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.

שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה? והפרק אורח מיוחד - אורן בן יוסף.

לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב.

עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה?

הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?

למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?

הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?