עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.

מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים".

העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן?

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן?

אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד.

ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו.

הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום...?

עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו.

כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים? עמרי ותומר לא נבהלים מהפידבקים הבוקעים מהרמקולים, חובשים קסדה, עוטים מצופים וקופצים ראש אל תוך מעגל הפוגו.

בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.