עמרי ותומר עושים את המתבקש ביותר וניגשים לטקסט אלמותי שכולו נסוב סביב השאלה העתיקה: "מה זאת אהבה?". השתרענו על הכריות, מזגנו כוס יין, והצטרפנו אל אגאתון, אריסטופנס, סוקרטס ועוד חברים.

עמרי ותומר לוקחים פניה חדה במסדרונות הדחויים ונכנסים אל קיטון בלתי צפוי. באיזה אופן האהבה הפכה לדבר הדחוי? מסע בין המילים על פני שלושת רבעי מאה, בניסיון ללמוד משהו על אהבה.

עמרי ותומר גוללים אחורה, אל המקום בו הפורנוגרפיה חדלה מלהיות סיפור. וגם מולבי מופיעה שוב, אבל עכשיו נשארת השאלה, האם המבט אכן גברי או נשי כאשר הוא נטול כל סובייקט, כשהאיבר מנותק מגוף קונקרטי? ואיך בכלל נכנס הלא מודע לכל הסיפור הזה, ומה הוא עושה לשאלת דימוי האישה בקולנוע? והאם זה בכלל דימוי?

אבל מה קורה כשעוברים מסקרלט אוהרה אל פורנוגרפיה? פתאום אנחנו מגלים הרבה סימני שאלה, שמונחים איפה שקודם לכן הבמאי והמפיק הציבו מבע קולנוע חד-משמעי. אז מה קורה שם... מעבר למבט... ואיפה נכנס הפאלוס לכל הסיפור?

קורה כשהפורנוגרפיה מתנתקת מהמסגרת הסיפורית והופכת לבליל של אקטים מפורשים ללא הקשר שאנו פשוט גוללים דרכם?

בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם... ורוב הסיכויים? שגם אתם הייתם, לפחות פעם אחת, צרכנים.

סובלנות, זו מילה מעניינת ביותר. איפה ניתן למקם את הסובלנות הישראלית בשנת 2025? באיזו סובלנות מדובר? והאם הסובלנות הישראלית הזו, אם היא אכן קיימת, יודעת לעשות היטב עם המילה – "לא"?

ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו! קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה.

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.